בשלהי שנת 1979 עקב פלישה וייטנאמית לקמבודיה והתמוטטות המשטר האימתני של ה- KHMER ROUGE בקמבודיה, נמלטו מאות אלפי קמבודים לתאילנד הסמוכה. ביזמתו ובמימונו העיקרי של אייבי נתן ז”ל (שהיה פילנתרופ רחב לב, כזכור) ומשרד החוץ, ,יצאה משלחת רפואית בראשותו של ד”ר יעקב אדלר בעל נסיון ברפואה במצבי חרום לעבר מחנה פליטים שאכלס כ-24,000 איש, ליד העיירה ,SAKEO בגבול תאילנד – קמבודיה.
המשלחת מנתה שישה רופאים ביניהם ד”ר דניאל ויילר הצעיר, אז לקראת סוף התמחותו ברפואה פנימית, בבית חולים הדסה הר הצופים– וארבעה חובשים. היא הצטרפה למשלחות נוספות מכל העולם. עם הגעתה המשלחת הישראלית הופקדה על הפעלת חדר המיון. אוהל המיון ליתר דיוק. תחילה ד”ר אדלר ניהל את הדברים לפי מתכונת עבודה לה היה רגיל תוך נסיון לדבוק בשיטות העבודה בהן היה מורגל. עד מהרה השתרך תור ארוך בחום השמש הטרופית היוקדת וחולים החלו למות תוך כדי המתנה. מייד שונתה הגישה ועברנו על התור תוך מיון ראשוני והכנסת החולים ביותר ישר לטיפול ראשוני מציל חיים.
הפליטים היו מזי רעב, חלקם ממש עור ועצמות בתמונות שהזכירו את השואה. החולים שביניהם, מעבר למצב של תת-תזונה קיצוני נשאו מחלות זיהומיות שונות וקשות כגון דיזנטריה, מלריה ושחפת.
במחנה הוקם כאמור בית חולים שדה של אוהלים שמטרתו הצלת הפליטים החולים ממוות. במהלך חודש ימים עסקה המשלחת בהשבת התקווה לחייהם של הפליטים מוכי הגורל. פעילות המשלחות הרפואיות בניצוח היד המכוונת של המרכז לבקרת מחלות של ארה”ב, ה- CDC נוספות מאירופה בעיקר, הפחיתה אתהתמותה במחנה, ומגיפת המלריה המוחית ובהמשך דלקת קרום המוח עם החיידק הקטלני meningococcus, שהיכתה בעיקר בקרב הילדים, נעצרה.
נסיון זה תוך כדי התמחותו הטביע חותמו על דרכו של הרופא הצעיר.
